location.png
faq.jpg

עקבו אחרי

icons8-facebook-48.png
icons8-instagram-26.png

מושב בני ציון (אזור השרון, בין רעננה ונתניה), 054-7793434

כל הזכויות שמורות ל מרווה ארז - לחיות באמת

whatsapp.png
call.png
  • marvaerez

איך להפסיק להפגע? לראות את הצד השני

בתחילת דרכי בעולם המודעות העצמית, כשרק התחלתי לטפל בעצמי - רוב העבודה שעשיתי היתה ללמוד עד כמה אני הרבה יותר בסדר, חמודה, טובה ונהדרת, משנתתי לעצמי קרדיט.


זה היה שלב חשוב מאוד, אני גם מעבירה אותו את המטופלים שלי - כי רוב הזמן יש לנו כאלו סיפורים אכזריים על עצמנו, וכל כך הרבה שיפוטיות, עד שאנחנו שוכחים לחלוטין להתבונן על כל הדברים הטובים שקיימים בנו. ואין לנו מושג כמה נהדרים ועוצמתיים ויפים אנחנו מבפנים.

אבל עם הזמן, ככל שראיתי את עצמי יותר ברור ובעיניים יותר חיוביות – קול נוסף החל לקנן בי;

זה היה דווקא בזמן אחת ממדיטציות הריפוי-העצמי שעשיתי; התבוננתי על אחת מהרבה סיטואציות שחוויתי בילדות, ופתאום עלתה שאלה בתוכי: האם באמת יתכן שבכל, כל, כל, המצבים האלו שקרו - אני הייתי זו ה'בסדר' והצד השני היה הטועה?


לא ידעתי אז בדיוק מה לעשות עם זה, והשאלה נשארה פתוחה. אך ברבות הימים מצאתי את עצמי במצב, בו למרות שהייתי בטוחה שאני צודקת, והכי בסדר בעולם – הייתי חייבת ליצור שינוי בתוכי, על מנת לשפר את הקשר עם המשפחה שלי;

אז היה לי ריב עם אבא שלי, בו הייתי משוכנעת שהוא ה'רע' ואני ה'טובה', והצלחנו סופסוף איכשהו לפתור אותו, ואפילו להגיע למצב סבבה. אבל האנרגיות התת-קרקעיות שהיינו מורגלים בהם, החלו מהר מאוד לעלות שוב. וידעתי שהפעם אני חייבת למצוא דרך לא להגיע לשם עוד.

במצב ההוא אז, עמדו לפני רק שתי ברירות:  להיות צודקת ולהמשיך לריב - או למצוא את הדרך לקשר בריא, על ידי שאשנה משהו בעצמי. והבנתי כבר שלהמשיך לריב לא יביא לי את השקט, אז בחרתי בשנייה.

וזו היתה אחת מנקודות המפנה הגדולות בחיי;


פתאום, במקום להמשיך לספר לעצמי כמה אני צודקת וכמה נפגעתי, נאלצתי לשאול "מי אני צריכה להיות, כדי שיגיב אלי אחרת – כדי למשוך אלי תגובה חיובית?

וממש לא התכוונתי שזה יקרה, אבל השאלה הזו פתחה לי פתח לראות את כלללללללל הדרכים בהם אני התנהגתי, שמשכו אלי את התגובה השלילית:

פתאום יכולתי לראות שאני זו שתמיד מציקה, שאני מראה לכולם כל הזמן שבעיני הם טועים ואני צודקת, שאני לא מכבדת אמיתות מסויימות שלפיהם חיים בבית הזה - ולכן 'נכנסת בהן' כל הזמן. ובינינו? שאני די מעצבנת.

כמובן, שאת כל אלו עשיתי כי "אני נפגעתי קודם" – אבל אבא שלי לא יכל לדעת את זה.


הוא רק ראה ילדה שכל הזמן אומרת לו כמה הוא "לא". ילדה שהיא אנטי.

ואני לא יכולתי לראות שהוא אנטי אלי, כי אני אנטי אליו - וכך קיבלנו שני אנשים, שהכי אוהבים ומעריכים אחד את השני בעולם – ולא זוכים ליהנות מזה בכלל.

מהרגע שראיתי את זה היה לי מאוד קל לעשות שם שינוי, ובאמת היחסים נהיו ממש טובים, וממש מהר. אחר כך גם הגיעו אלי כל מיני מטופלים עם בעיות דומות – וגם להם עזרתי לשקם את מערכות היחסים המשפחתיות.

אבל מאז, אני ממש סובלת.


כי פתאום אני רואה מסביבי בכל מקום –

איך כל הריבים בעולם, כל הכעסים, וכל הפגיעות, מתחילים ונגמרים על הבסיס הזה בדיוק;

למשל היום בבוקר, קראתי פוסט של איזו מנטורית לזוגיות - שרצתה ללמד את כל הגברים, שכשהם כותבים "הי" לבחורה באתר היכרויות, הם לא שווים את התגובה שלה. ושאם הם רוצים שהיא בכלל תטרח לראות מי הם, הם צריכים לכתוב משהו יותר "מיוחד".

היא שייכה את זה לכך ש"גברים כאלו" מחפשים בוודאות רק 'סטוץ', ולכן לא טרחו.

ואני חשבתי: מסכן הבחור שבסך הכל התבייש וחשש מדחייה, אז כתב רק "הי" כדי לראות אם היא מעוניינת, כהתחלה.

והסיטואציה הזו, חוזרת על עצמה כל יום, במליון אופנים;

אנחנו מקבלים תשדורת, מניחים שהיא באה ממקום כזה או אחר, ומגיבים בהתאם למה שפירשנו. הצד השני נפגע, ומגיב בהתאם לכך. והנה לנו ריב משובח נוסף.

ואנחנו מתחילים לכעוס, ולהרים את הקול, או לומר דברים פוגעים.

וכל הזמן הזה, אנחנו לא עוצרים לרגע לראות את הצד השני.

אנחנו לא עוצרים לשאול את עצמנו:

אולי הוא/היא התכוונו למשהו אחר ממה שהבנתי?

אילו עוד סיבות יכלו לגרום לו לומר את הדבר הזה? או האם אולי יש משהו בדבריו, שאנחנו פשוט לא רוצים לראות – כי זה לא נוח לנו?

אנחנו לא עוצרים בכלל להבין באמת מה מכלול הנסיבות, שהביא את אותו האדם לומר או להחליט את אותו הדבר. אנחנו רק מניחים שהוא 'רע', שעשה זאת כי רצה לפגוע בנו/ לקחת מאיתנו/ לעשות לנו... 

ועפים עליו מכאן ואילך.

וזה קורה בשניות!  התהליך הזה, שבו אנחנו מוסיפים פרשנות ופועלים על פיה - המוח שלנו כל כך מאומן בזה!

ואנחנו מניחים הנחות על גבי הנחות, ומספרים לעצמנו סיפור שלם – מבלי לבחון אותו אפילו פעם אחת. לשאול לרגע – אולי אמר מה שאמר מסיבה אחרת?


וכל זאת כשאנחנו מכירים היטב את ההרגשה, של מישהו שפירש אותנו לא נכון, ועף עלינו. ואנחנו וידעים מה זה להיות מותקף על ידי מישהו על לא עוול בכפנו.


וכל הלהט הזה, הוא בכל מקרה טרנספורמציה של פגיעות;


של הפחד שלנו שיפגעו בנו, שיתייחסו אלינו לא יפה, שיקחו לנו ויעשו לנו. פחד שכולנו חווים בעולם המבלבל הזה.


ואולי במקום זה, אנחנו יכולים גם לזכור, לפני שאנחנו צועקים, שגם הצד השני הוא רגיש ופגיע, גם אם לא רואים.


ויכול להיות שהכוונות או הדרך, אינן מתאימות לנו, וגם שסתם לא הבנו, או שהגיב אל מה שאנחנו שידרנו?

ואולי זה בכלל לא שחור ולבן? אלא רשת שלמה של מורכבויות,  שמניעה כל אחד מאיתנו להתנהג גם בדרכים מיטיבות וגם בטועות, ולא תמיד נדע, אם לא נשאל או נחקור.

לזה קוראים ת ק ש ו ר ת.

בהצלחה!