הנה לכם נושא מבלבל... חלק מהתחושות שלנו הן תחושות-בטן, וחלק פשוט הרגלים שמובילים אותנו שוב ושוב לאותו המקום.
אנחנו מנסים בכל מחיר לברוח מהתחושות שלנו; כי נראה לנו שאנחנו אמורים תמיד להרגיש טוב / כי אנחנו חוששים שהם יובילו למקום בו אנחנו לא רוצים להיות / כי אנחנו מפחדים משינוי / כי אנחנו לא תמיד מבינים איך יכול להיות שמשהו טוב – לא טוב לנו,
ולפעמים פשוט כי אנחנו מפחדים מהטוב עצמו.
אבל אם נשים לב, להתעלם / לברוח / "להגיד לעצמנו" אחרת – לא גורם להן ללכת לשום מקום.
במקום זה, הן נתקעות; במקרה הטוב, הן פשוט לא חולפות, במקרה הרע – יעברו לגוף ויצרו חולי או כאב, ובאמצע אנחנו עשויים לנסות לשנות את הבחוץ, בתקווה להרגיש אחרת – רק כדי לגלות שגם במקום החדש ניתקל בהן שוב.
מה כן אפשר לעשות? להיות איתן. לתת להן להיות. ולאפשר להן להעביר אותנו תהליך נורמלי של למידה והסקת מסקנות.
זה קורה מעצמו; מחשבות מסוימות יבואו, מראות שנראה ומקומות שנהיה בהם יעוררו בנו תהיות והתבוננויות, דברים שנשמע יהדהדו בתוכנו, עד שפתאום נגיע למסקנה – שתהיה לנו ברורה.
אולי היא לא תהיה סופית, אולי נמשיך להתלבט בכלל, אבל לפחות יהיה לנו כיוון-פעולה – משהו שאנחנו יודעים שכרגע עלינו לעשות.
זה נקרא "תהליך-עיבוד", וזו הדרך היחידה באמת ללמוד את החיים. באמת ללמוד מה נכון לנו, ומה אמיתות-החיים שעובדות לנו.
אנחנו לא עושים אותו באופן טבעי, רק כי נטעו בנו את התחושה שאנחנו אמורים להיות "יודעים". שהחיים הם משהו שנתנו לנו את הידע לגביו – ומשם אנחנו אמורים רק להצליח.
והפלא ופלא – בדרך הזו אנחנו רק מרגישים נכשלים.
כי ברגע שאנחנו פוגשים את הקושי הראשון – אנחנו מאמינים שלכאורה הוא לא אמור להיות שם, ומכך מסיקים שאנחנו לא כמו שאנחנו אמורים להיות.
אבל אם היינו מצפים לכך מראש; אם היו מלמדים אותנו שנצטרך לנסות, לטעות ולתהות, היינו אולי מתרגשים לגלות אותו - "הנה, הגיע האתגר הראשון!".
ההזדמנות הראשונה לבדוק וללמוד.
איך אומרים? אין חכם כבעל נסיון...
החיים הם לא משהו שבאנו "להצליח" בו, הם דבר שלומדים בו מה נכון ומתאים לנו – מכל התשובות וכל האפשרויות שקיימות.
והדרך ללמוד, היא לא מראש - לא בתיאוריה שמיישמים.
אלא בלנסות ולתהות, לפעמים לטעות ולתהות, לתהות ולגלות.
וזה, אפשר לעשות רק כשמקשיבים לתחושות 3>