כיצד להתמודד עם רגשות "שליליים"?

כולם רוצים להרגיש טוב; ליהנות מהחיים, לחשוב חיובי ולחוש רק שמחה ואושר. אבל מה עושים כשאנחנו חווים רגשות שליליים? מה עלינו לעשות איתם? והאם יש דרך שבה אנחנו יכולים להפסיק את המעגל של רגשות כאלו בחיינו? בהחלט יש.

כל הרגשות הינם חיוביים

ראשית חשוב להתייחס אל עצם ההגדרה של רגשות כגון כעס, פחד, עצב, שנאה, חרדה, קנאה וכן הלאה, כשליליים - למעשה הם אינם שליליים כלל:

רגשות קשים הם חלק טבעי מקשת הרגשות אצל כל אדם. יתרה על כך – כשאנו עובדים איתם בצורה נכונה, הם יכולים להעניק לנו תובנות לגבי עצמנו, ללמד אותנו היכן וכיצד סטינו מדרכנו ולהוות שביל אל השמחה האמיתית שמגיעה מהלב. דווקא כשאנו מגדירים אותם כשליליים, אנו מנסים להימנע מלהרגיש אותם ואז הם הופכים להרסניים.

רוב האנשים מתמודדים עם רגשות קשים באחת משתי דרכים: הזדהות או הדחקה;

הזדהות היא המצב בו אני מאמין לחלוטין לרגש - למשל, אני לגמרי משוכנע שX פגע בי/ שדברים אף פעם לא מסתדרים לי/ שאני לא מספיק טוב, ושיש לי הזכות המלאה לכעוס/ להיות עצוב/ לפחד וכן הלאה.

ההזדהות מונעת מאיתנו לפעול בשיקול דעת. כמה פעמים קרה לכם שכעסתם על אדם קרוב ולאחר מכן הצטערתם על כך? או שמרוב פחד פעלתם בדרך שמאוחר יותר התחרטתם עליה? כשאנו מזדהים, אנו שבויים של הרגש, הוא נוהג ברכב של חיינו.

מחקרים אודות פעילות המוח הראו כי אנו אפילו מכורים לכימיקלים המופרשים במוח כשאנו חווים רגשות קשים - עד כדי שהמוח שלנו ממש מנחה אותנו, באופן תת מודע ומתוחכם, לאותם מצבים, אנשים ומקומות עבודה בהם נחווה רגשות אלו – כדי לספק את ההתמכרות! כך ההזדהות מושכת אל חיינו מציאויות שליליות.

הדחקה, אינה מתייחסת רק למצב בו איננו מודעים לרגשותינו, אלא גם למצבים בהם אנו משכנעים את עצמנו באמצעות השכל שלא להרגיש אותם. אנו עושים זאת באמצעות משפטים כגון "אני לא צריך להרגיש ככה/ יש אנשים שיש להם צרות יותר גדולות/ אני לא צריך להתרגש מאנשים כאלה/ אני משחרר את זה" ועוד רבים, ובאמצעות ניסיונות להבין את הסיטואציה מזוויות שונות, על מנת לשנות את ההרגשה כלפיה.

(אני תמיד נזכרת בשלט שהיה כתוב בענק במשרד הרס"ר ביחידה בה שירתתי: "להתעצבן זה להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים" – אני יכולה להעיד באופן אישי שהמשפט הזה לא עזר לו להיות פחות עצבני)

הדחקה היא הרסנית באותה המידה כמו הזדהות; כשאיננו מכירים ברגשות שלנו אנו למעשה מתנתקים מהמציאות הפנימית שלנו, מעצמנו. כדי לקיים מצב זה עלינו להפעיל הרבה מאמץ כדי להסיח את דעתנו.

דבר זה מתבטא במחשבות יתר, בעשייה בלתי פוסקת וקושי לנוח, חוסר שקט, התמכרויות המתפתחות כדי לספק עיסוק גם ברגעים שקטים (עישון, קניות, אייפון) ואף לסימפטומים גופניים. ובנוסף לכל אלו, אנו מפספסים את המסרים והתובנות שיש לרגש זה עבורנו, ואת ההזדמנות להפסיק למשוך לחיינו מצבים שיעוררו אותו.

התפקיד והמתנה שברגשות הקשים

הרגשות הקשים הם מבנים נפשיים שמצויים בנו ומתעוררים כתגובה לטריגר חיצוני. לרגשות אלו יש גם כמות, מסה; רגשות הם בין חומר לאנרגיה (לכן אנחנו יכולים גם להרגיש אותם בגוף).

המסה הזו מנסה להתנקז ולהתנקות מאיתנו, כמו כל פסולת אחרת שהגוף מנסה להרחיק. כל עוד שיש לנו עוד מה לנקות, הגוף/נפש/מוח שלנו ימשיך למשוך אותנו למצבים בהם נחווה את הרגשות האלו, על מנת שנפתור אותם.

כיצד ננקה את הפסולת הרגשית? דווקא על ידי כך שנחווה אותה. כשאנו חווים את הרגש, זה הזמן בו הוא יכול להתנקות מאיתנו. אם נתבונן נוכל לשים לב שיש לכך ממש ביטוי פיזי; עצב מתנקה באמצעות דמעות, כעס ועצבים מתנקים באמצעות נפנופי ידיים, צעקות ואפילו רעידות, פחד מתנקה באמצעות צמרמורות, בחילות ותחושות מועקה, וכן הלאה.

מאידך, כבר הזכרנו שהזדהות עם הרגש, כלומר להאמין למילים ולמחשבות אשר הוא יוצר בתוכנו, גם היא אינה מאפשרת לו להתנקות. היא אפילו מגדילה את הכמות שלו בתוכנו – אכזבה גורמת להימנעות בעתיד, כעס מצטבר והופך ליותר קיצוני בפעם הבאה, וכן הלאה. לכן העבודה הנכונה עם רגשות קשים היא שמירה על קו אמצע, בו אנו מאפשרים לעצמנו לחוות מחד - אך מאידך איננו מזדהים.

הרגשות הקשים הם גם שער לאמת הפנימית שלנו וכלי לכיוון עצמנו בדרכי החיים; לעיתים קרובות אנחנו בוחרים בחירות שאינן מתאימות לנו, החל מדברים קטנים ועד בחירות הקובעות את מסלול חיינו לטווח ארוך. אנו חושבים באמצעות השכל שהבחירה מתאימה או כדאית לנו, אך ההרגשה שלנו כלפיה היא שמגלה לנו את המציאות הפנימית האמיתית.

לדוגמה: נניח שהחלטתי להתחיל לעבוד בחברה מסוימת. זו חברה גדולה ויציבה בתחום העיסוק שלי, המשכורת תהיה טובה, כדאי לי לעבוד שם. אך מרגע הבחירה אני חשה עצבים, דיכאון וחוסר חשק לקום בבוקר. אם אני אדחיק את ההרגשה הזו, ואמשיך לספר לעצמי מהשכל כמה כדאי לי לעבוד שם, ואתחיל לעבוד שם, אהיה אומללה. אך אם אקשיב לרגשות שלי, יתכן שאגלה שאני מעדיפה לעבוד דווקא בחברה אחרת, אולי פחות כדאית מבחינת השכל, אך בה אהיה הרבה יותר מאושרת, ויתכן שאף יתברר שיש בה הזדמנויות גדולות יותר לצמיחה.

כשאנו פועלים בהתאם למציאות הפנימית האמיתית, אנחנו מאושרים. כשאנחנו מדחיקים את הרגשות, איננו יכולים ליצור את השינוי שהפנימיות שלנו דורשת. דוגמה נוספת היא כשאנו חשים כעס; נניח שבן הזוג שלי עובד הרבה שעות וכל אחזקת הבית נופלת עלי, אין לי זמן לעסוק בתחביבים שלי ואני כועסת עליו.

אני יודעת (מהשכל) שאני "לא צריכה" להרגיש ככה; הוא מפרנס, אני "צריכה" לפרגן לו, ושאר סיבות. יתכן שכולן נכונות, אך אם אקשיב לרגש, ואתן לו להיות, בלי להזדהות עימו, אגלה שמה שחשוב לי באמת זה למצוא זמן לתחביבים שלי.

בנקודה זו בן הזוג ועיסוקו כבר אינם רלוונטיים - אני מבינה שהפנים שלי דורש ממני לפנות זמן לעצמי. אם אעשה זאת, אחוש אושר. אם אמשיך להתעלם מהכעס, אמשיך גם לחוות אותו, ללא התוצאה הרצויה. זוהי המתנה שברגשות הקשים.

אז איך מתמודדים?

השלב הראשון בהתמודדות עם רגשות קשים הוא לזהות את העובדה שיצאנו מאיזון ושיש רגש שמנהל אותנו. המדחיקים יחוו זאת כשיח בלתי פוסק של השכל עם עצמו המסביר להם הלוך ושוב מדוע "הכול בסדר כפי שהוא" והמזדהים יחושו את הרגש בעוצמה וימצאו עצמם עסוקים במחשבות המעודדות ומצדיקות אותו.

רגע הזיהוי הוא הרגע החשוב ביותר, מאחר שזה הרגע בו אנחנו מפרידים בין עצמנו ובין הרגש.

משזיהינו שאנו מנוהלים על ידי רגש, חשוב לקרוא לו בשמו. קל יותר להתמודד כשאנו יודעים בדיוק מול מה אנו עומדים. לרגש שגילינו נקרא 'שחקן' - דמות בתוכנו שקמה והתחילה לדבר; נקשיב לה, יש לה הרבה מה להגיד על מה לא בסדר ומי לא בסדר ואיך הדברים הם "תמיד" כך וכך. לא נפסיק אותה, אבל גם לא נאמין לה, אלא נתייחס אליה כאל חבר טוב שצריך לפרוק את שעל ליבו:

אם חבר שלכם במצוקה והוא בא אליכם ומספר שהחיים שלו קשים וגרועים ושום דבר לא מסתדר לו, אתם לא אומרים לו " אתה צודק, הכול חרא" נכון? יותר סביר שתגידו לו שאתם מבינים למה כרגע הוא מרגיש כך, שייתן לדברים קצת זמן, יעשה מה שהוא יכול והוא יראה שהכול יסתדר, נכון? בדיוק כך עובדים עם רגש.

כאשר אתם כבר מסוגלים לזהות את הרגשות ולנהל עימם שיחה, מומלץ ביותר להיעזר בספרה של ביירון קייטי "לאהוב את מה שיש" – ספר שמסייע מאוד להתמודד עם המחשבות שהשחקנים שותלים לכם בראש ולא ליפול ברשתם. עוד דרך מצוינת להתמודד היא בכתיבה; תנו לשחקן להגיד את כל מה שיש לו – על גבי הנייר. הפריקה שהכתיבה מאפשרת משחררת חלק מהמסה הרגשית ויוצרת הקלה וגם ראייה חדשה של הדברים.

המציאה והשמירה של קו האמצע בין הזדהות והדחקה דורשת תרגול; בהתחלה קשה ליצור את היעדר ההזדהות/הדחקה, מאחר שאנחנו מורגלים ומכורים לדפוסי ההתנהגות שלנו.

יתרה על כך - כל פעם שנתקל ברגש 'חדש' שעוד לא התמודדנו מולו בדרך זו, שוב יהיה לנו קשה לעצור את מעגל ההזדהות/ הדחקה. אך ככל שנתמודד עם הרגשות בדרך זו הם ילכו ויפחתו, ומהר מאוד נראה שפחות מצבים לוחצים לנו על הכפתורים ועוצמת הרגשות הקשים הולכת ונחלשת.

אז נישאר רק עם השיעור: התובנות הנפלאות שהרגשות הקשים טומנים בחובם. הרגש יבוא, יעוכל, נתמודד איתו, ואז הוא ילך, רגע אחרי שהוא משאיר לנו תובנה נפלאה.

רגש הוא כמו גל;

הוא שוטף אותנו, אנחנו לא יכולים לעצור אותו ולא להתעלם מהעבודה שרטוב, אבל הוא עובר לבד. בפעם הראשונה זה מפחיד ואנחנו לא בטוחים אם נטבע, בפעם השנייה אנחנו זוכרים שכבר יצאנו מזה בעבר ובפעם השלישית אנחנו כבר מבינים שאנחנו בסך הכול באמבטיה :)

בהצלחה!!!