יש לי הכל בחיים, אז למה אני לא מאושר/ת?

השבוע חזר אלי לקליניקה המשפט הזה, שלא שמעתי כבר הרבה-הרבה זמן... כל כך הרבה, שכבר

שכחתי בכלל שהוא קיים. והנה השבוע חזר ובגדול, ושמעתי אותו ב-3 פעמים שונות, מ-3 נשים שונות - ונחרדתי בכל פעם מחדש...

למה נחרדתי?

כי המשפט הקטן האחד הזה, טומן בחובו את אחת ה-טעויות ה-נפוצות, ואת אחד העוולות הגדולים שאנחנו גורמים לעצמנו, לעיתים במשך כל ימי חיינו:

במשך דורות על גבי דורות חונכנו להאמין שמטרת חיינו היא להקים משפחה, ותוכנתנו לחשב את צעדינו  נכון עוד מגיל צעיר - על מנת להצליח לממש את זה; להשיג עבודה מכניסה וקבועה, שתאפשר לנו לפרנס ילדים בכבוד (כמובן במסגרת זוגיות "לכל החיים"), ולתמונה הזו קראו "אושר".

"רק שיהיו מאושרים" – בקשתה הפשוטה של כל אם בליבה עבור ילדיה. ובעוד שהיא הוגה אותה במחשבתה כמבקשת מעט, מצטיירת לה מיד התמונה המורכבת הזו, עתירת המשתתפים והציפיות.

וזה אחלה!  מי שרוצה כזה וזה מתגשם לו – מברוק!

אה-מה-מה... רק פרט אחד קטן, ומאוד מאוד חשוב, חסר בתמונה הזה: והוא שהאושר, הוא בכלל לא פועל יוצא של כל אלו. ואפילו, בכלל תוצאה של דברים אחרים לגמרי...

כי האושר, חברי, אתם הרי כבר יודעים מהחיים:

הוא לא נמצא בזוגיות. גם לא-בהכרח בעבודה - בטוח לא בכסף!  וגם לא בדירה או בית משלנו. ואפילו, בואו נודה, האושר גם לא נמצא בילדים.

עובדה – הרי אפשר שיהיה את כל אלו, ועדיין להרגיש לא-מאושרים.

אושר הוא בכלל, בראש ובראשונה, חוויה. שאם הייתם מבקשים ממני להגדיר את המרכיבים שמובילים אליה - הייתי אומרת, ראשית - שהם רבים. ושאף אחד מהם אינו דבר מוחשי שניתן לגעת בו.

ואם ממש לדייק, הייתי אומרת שאושר מורכב משילוב של שלמות עצמית, בתיבול התחושה שהכל בסדר עכשיו, ויסתדר גם בעתיד. ושגם כשיש את כל אלו - הוא עדיין מצב זמני, שהולך ובא. 

ושהבעיה הגדולה ביותר של האנושות, אם שואלים אותי, היא שאנחנו לא יודעים לתת לו ללכת. ואז הוא גם לא בא.

למה אני מתכוונת?

שמרוב שאנחנו בטוחים שאם "יש לנו" את אבני הבניין הגדולות של החיים = אושר, אנחנו לא נותנים לעצמנו גם להרגיש רגשות אחרים.

והרי גם כשכל הדברים האלו קיימים בחיינו, אנחנו יכולים לפעמים להיפגע, או לכעוס על מצב שלא לרוחנו, או לאבד אדם יקר, או שיקרו לנו גם דברים לא כל כך טובים ואף מפחידים...

ובגלל שיש לנו את הציפייה הזו – האשלייתית – שאנחנו אמורים להרגיש רק טוב, כי "הכל בסדר" איתנו – אנחנו לא נותנים לרגשות האלו להיחוות, ואז הם גם לא ממצים את המסלול שלהם והולכים.

וכך קורה המצב, שבשבוע אחד, אני מדברת גם עם אישה ש"הצליחה בחיים" - ולכן היא לא מבינה למה בכלל אכפת לה מזה שכמעט מתה לפני כמה שנים, ואין בה שום הסכמה להיות אדם, שבנוסף לשמחה בחייו חווה גם פחד – כי הרי המוות, עבורה, כבר היה פעם אחת מאוד מוחשי.

ואישה, שיש לה את כל מה שניתן לבקש, אבל היא בדיוק העבירה את המשפחה שלה טראומה גדולה והיא מלאת אשמה, ובלבול, ופחד שזה יקרה שוב – וכל מה שהיא רוצה זה רק "להתקדם", ובמילותיי – לשכוח. ולא מבינה למה היא לא מצליחה להרגיש מאושרת.

ואישה נוספת, שמזווית ראייתה אין שום סיבה עבור בנה להרגיש לא-מאושר – והיא ממש, אבל באמת ממש, לא מתכוונת לשלול את רגשותיו - אבל בפועל היא אולי מעולם לא שאלה אותו מטריד אותו באמת. או ששאלה בלי להקשיב לתשובה – כי מבחינתה, "אין לו סיבה".

וזה , בעיני, המרכיב הסודי האחרון והחשוב ביותר של האושר;

אושר הוא הפועל היוצא של ההסכמה ליהנות מהטוב – ולהתייחס ל"שלילי".

כי בפועל, גם אם יש לנו חיים טובים – לכל אחד מאיתנו יש "אישיו'ס";

יש דברים שאנחנו עוברים, תהיות שאנחנו תוהים, יש שלבים שמפחידים אותנו, ומעציבים אותנו, ומאיימים עלינו.

וזה גם לא אמור להיות אחרת... הדברים האלו הם חלק מהגדילה הטבעית שלנו; זה הטבע של הנפש שבכל פעם שטוב לנו, היא מיד משימה ליבנו גם למה שעוד אפשר לתקן.

והטריק הוא להיות יכול להחזיק בשניהם.

כי בעוד שהציפייה שלנו היא להרגיש כל הזמן כמו פרסומת לשייט-יאכטות,  השאיפה היחידה של הנפש היא לגדול כל הזמן לעוד טוב. ואת זה היא עושה על ידי שהיא מנחה אותנו כל הזמן להתייחס ל"אישיו'ס" שלנו.

ודווקא כשאנחנו מנסים להתעלם מהם, דווקא כשאנחנו מנסים "להתקדם" ו"להתעלות" מעליהם – הם נתקעים. לא הולכים לשום מקום. והנפש ממשיכה לבחוש ולקרוא לנו – ולהתחנן שנתייחס גם אליהם.

וזה הקול הזה, שחופר לנו בראש – רק בגלל שאנחנו לא מקשיבים.

זה שאנחנו מתלוננים עליו שהוא "סתם לא מוכן להיות מאושר".

הוא בסך הכל זה שאומר: "נכון שטוב? אז בוא נפתור גם את זה ויהיה עוד יותר טוב?"

ואנחנו יכולים ללמד את עצמנו לענות לו "יאללה! אז מה צריך לעשות?"

בהצלחה!