location.png
faq.jpg

עקבו אחרי

icons8-facebook-48.png
icons8-instagram-26.png

מושב בני ציון (אזור השרון, בין רעננה ונתניה), 054-7793434

כל הזכויות שמורות ל מרווה ארז - לחיות באמת

whatsapp.png
call.png
  • marvaerez

מקור השמחה

לפני כמה ימים, שוחחתי עם חבר שהיה במצוקה; "הבנתי שפשוט מעולם לא למדתי איך לייצר שמחה בתוכי" הוא אמר.


"אפשר להציע לך דרך אחרת להסתכל על העניין?" שאלתי בעדינות, ולשמחתי הוא ענה בחיוב.


"לדעתי, שמחה היא לא דבר שצריך לייצר. היא המצב הטבעי שלנו, כשאין שום דבר שחוסם אותה".


הוא הקשיב, אז המשכתי:

"זה קצת כמו השמש בחורף. יצא לך פעם לטוס בחורף?"

יצא לו...


"אז כשטסים בחורף אפשר לשים לב לעובדה מאוד מעניינת: שלא משנה כמה עננים וגשם וברקים רואים מהקרקע, וכמה השמיים נראים קודרים, ברגע שעולים מעל לעננים - הכל נעלם כאילו לא היה:


השמש זורחת במלוא עוצמתה, השמיים כחולים לגמרי, ויש תחושה מאוד עוצמתית של שלווה אדירה ומרחבים אינסופיים".


"נכון!" הוא נזכר....

"אז זה אותו דבר עם התודעה שלנו, גם אצלנו מתחת לעננים יש שלווה אינסופית, וידיעה פנימית ברורה: שאנחנו נהדרים, שהכל בסדר, ושמחה פשוטה, שאינה תלויה בדבר...


פשוט לפעמים היא מתכסה: במחשבות שליליות, ביקורת ושיפוט כלפי עצמנו, אמונות שמספרות לנו כל הזמן שאנחנו לא שווים, שלא נצליח, שמשהו לא בסדר, או לא יסתדר בעתיד....


ובמקום להתייחס לעננים האלו, ולראות אותם בעבור מה שהם - ואולי לשים צעיף ולהדליק חימום ולפצח ערמונים - אנחנו נבהלים מהם. אנחנו רואים שהשמש נעלמה, ואנחנו לא בטוחים אם אי פעם תחזור. ואנחנו מ א מ י נ י ם למסר שלהם.


וכך, אנחנו לעולם לא פותרים אותם. והם נתקעים.

במקום ללמוד, שהם עננים, שבאים והולכים, ושמעליהם השמש תמיד נמצאת, במקום להכיר אותם ולדעת - אלו ענני-נוצה, ואלו ענני-עב, אנחנו מפחדים מהענן הבא, מנסים למנוע ממנו להגיע.


וכך אנו עסוקים כל הזמן בעננים - וגם כשהשמש כבר מפציעה, אנחנו עוד עסוקים בפחד מהענן הבא".


"אז מה לעשות?" הוא שאל, וזה קצת שיעשע אותי, כי האמת היא שהחבר הזה שלי, הוא לא איזה ילד - אלא בעצמו מנטור אדיר ומדהים, שנמצא באמת בתקופה קצת מאתגרת, אבל הוא בכלל זה שלימד אותי!


בכל זאת, עשיתי את מה שאני עושה עבורו כבר תקופה, והחזרתי אליו את כל התובנות שהוא היה מלמד אותי פעם:


כדי להיות באמת שמחים, יש שני דברים שצריך לעשות, תמיד:

הראשון, לחבק את הסערה כשהיא מגיעה. לא להתנגד. להסכים להרגיש את הרגש. לחבק את עצמנו, לעטוף אותנו באהבה כמו ילד קטן, ולתת לדברים להיות:

לבכות אם צריך, לכתוב אם אפשר, לדחות פעילויות שאפשר לוותר עליהן כדי לא להעמיס על עצמנו. עד שהשמש חוזרת מעצמה, ותובנות חיוביות חוזרות לעלות מתוכנו באופן טבעי.


והשני, כשהסערה קצת שוככת, לברר מה גרם לה: כי כל ענן מקורו באיזו אמונה, איזו תובנה על החיים ועל עצמנו שרכשנו בילדות, שכבר אינה משרתת אותנו. יש המון סוגים וגוונים של אמונות, אבל רובן עוסקות סביב כך שאנחנו לא שווים, שזה לא בסדר או מספיק טוב להיות אנחנו, שלא יאהבו אותנו או יפגעו בנו, ושמה שאנחנו רוצים לא יכול לקרות...


וכדי לאפשר ליותר ויותר שמחה להפציע מתוכנו, צריך לאתר אותן, וללמד את החלק הזה בנו, שזה כבר לא נכון. אחרת הוא ממשיך להפחיד אותנו, וגם גורם לנו לפעול ולחיות לפי השרביט שלו - ואין דבר שיוצר יותר עננים, מלחיות לפי האמונות המיותרות, ולא לפי המאמין האמיתי.


3>