בכל פעם שאנחנו מציבים לעצמנו מטרה חדשה, שאיפה חדשה -
אנחנו קודם כל פוגשים את כל הכאב שעד כה מנע אותה.
זה קצת כמו כדור פורח –
הטבע שלו הוא להמריא למעלה ובשביל לשמור עליו על הקרקע צריך שקי חול.
גם הטבע של התודעה שלנו הוא להמריא, אבל במשחק שאנחנו משחקים על כדור הארץ, אנחנו קודם צוברים שקי חול, ואז משחררים אותם לאט לאט (ויש אנשים שבוחרים לטוס נמוך או להישאר על הקרקע).
ואז מה קורה? בכל פעם שאנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לטוס קצת יותר למעלה, להגשים איזה יעד חדש, רצון חדש שגילינו בתוכנו, או רצון ישן שהגיע זמנו עכשיו מבחינתנו–אנחנו קודם כל פוגשים את שק החול: זהו מצבור האמונות שבו השתמשנו עד כה כדי לא להמריא גבוה מדי.
זה נראה כאילו צברנו אותו מבחוץ; מההורים, מהילדות, מדברים שקרו, אבל בעצם הבאנו אותו מבפנים. בחרנו בו; חשבו על כל התובנות שבחרתם לא לקחת מהוריכם, כל הוויכוחים שהיו לכם איתם על אמיתות שלא הסכמתם להסכים איתן – ותבינו שתמיד היתה לכם מלוא היכולת שלא לקחת שקי חול שלא רציתם.
למה רצינו שקי חול מסוימים? זה כבר חומר לפוסט אחר. אבל הנקודה היא שבמסלול חיינו בכדור הארץ – דהיינו אם תסתכלו סביבכם תראו שזה המצב אצל כולם - אנחנו צוברים שקים, ובכל רגע קיימת בפנינו האפשרות להשיל חלק מהם, או להוסיף ולהתחפר בקרקע.
וכשאנחנו מחליטים לעוף עוד קצת יותר גבוה, צריך להשיל שק. והתודעה יודעת את זה לבד - כבר אמרנו שברגע שאתם מציינים למוח לאן אתם רוצים להגיע הוא מיד מתחיל לעשות כל מה שצריך כדי להביא אתכם לשם.
אז ברגע שאנחנו מחליטים לעוף עוד יותר גבוה הוא מתחיל לשחרר שקים, ולמעשה הוא מתחיל להציף את כל מה שקיים בתוכנו שסותר את איפה שאנחנו רוצים להיות;
למשל אם אני רוצה להיות בזוגיות, אבל קשה לי להאמין שמישהו שבעיני הוא מדהים – יאהב אותי, אז ברגע שהחלטתי שזהו, עכשיו אני הולכת בכל הכוח על העניין של הזוגיות עד שאמצא את אהוב ליבי – תהיה התנגשות.
הציפייה שלי, היא שמי שמדהים בעיני – לא יאהב אותי. והרצון, שמישהו שמדהים בעיני יאהב אותי. הפעולות שלי – נגיד ללכת לערבי פנויים-פנויות, אומרות דבר אחד, השקים שלי, אומרים דבר אחר.
מה יקרה? אני אפגוש רק גברים לא מדהימים בעיני שיאהבו אותי, וגברים מדהימים שלא יאהבו אותי. ואם אני אפגוש גבר מדהים שנראה שמחבב אותי, תת המודע שלי כבר ידאג לשדר לו שהוא בטח לא יאהב אותי, ו"ישרוף" לי את האפשרות.
ואז מה יקרה? אני אתאכזב. ואכאב. ואחשוב שאף אחד לא רוצה אותי, ואולי אני אתייאש, ואתבאס, ואוכל מלאאא גלידה... ואולי אני כבר אפילו אשקול שלא להיפטר מהשק הזה, אולי להתפשר (וזה הזמן שבו כל האנשים שיש להם שק של פשרות יספרו לי שלהתפשר זה מה שחסר לי בחיים), או לוותר על זוגיות....
אלא אם!!! אני מבינה, שזה השק שלי, ולוקחת עליו אחריות. אם אני מבינה שמה שאני פוגשת עכשיו, זה מה שקיים כבר בתוכי, וסותר את איפה שאני רוצה להיות.
ואז מה אני עושה? אני מאפשרת לכאב הזה להיות, לאכזבה – לכל רגש שעולה. ואני מקשיבה לו, מה הוא אומר? שאף אחד לא ירצה אותי? שאני לא מספיק? ששום דבר אף פעם לא מסתדר לי?
מה הטענות שלו?
אלו האמונות שלי. אלו השקים.
ואני מחבקת אותם; מקשיבה באהבה לחלק הכואב בי שמספר לי על כל תלאותיו ועל כמה "לא" קיים בחייו. ואני מאפשרת לכאב הזה לצאת ולהתנקז, מאפשרת לעצמי להרגיש איך זה מרגיש כשמאמינים בכאלו שקים. עד מתי? עד שזה עובר לבד.
ואולי אני אפגוש את הדפוסים האלו שוב בערב פנויים-פנויות הבא, ושוב אצטרך להקשיב ולחבק עד שזה יעבור לבד. עד מתי? עד שזה כבר לא יקרה יותר ובפעם הבאה שאני אלך למכולת בלי איפור עם נעלי בית, אני אפגוש במקרה את אהבת חיי.
אז אם, נניח, ממש לאחרונה החלטתם ללכת בעקבות רצון חדש או ישן (אולי קראתם פוסט של איזו בחורה נחמדה בשם מרווה, שהכותרת שלו היתה "איך לכוון את עצמך לאן שאת/ה באמת רוצה להגיע"), ועכשיו אתם מרגישים בדיוק ההיפך מאיך שרציתם להרגיש – דעו לכם שזה אומר שכבר התחלתם את התהליך....
מזל טוב! שימו לב לחבק הרבה ולהקשיב, והכל יהיה בסדר
3>