location.png
faq.jpg

עקבו אחרי

icons8-facebook-48.png
icons8-instagram-26.png

מושב בני ציון (אזור השרון, בין רעננה ונתניה), 054-7793434

כל הזכויות שמורות ל מרווה ארז - לחיות באמת

whatsapp.png
call.png
  • marvaerez

הטרגדיה של האנשים הכועסים

האנשים הכועסים, כועסים כי הם מאמינים שאינם ראויים לאהבה. כי כבר כילדים, התרגלו לכך, שאינם יכולים לקבל את מבוקשם מהזולת.


וככל שהם יותר מאמינים, כך זה הופך לאמיתי; כי בכל פעם שהם זקוקים למשהו, ממישהו, הם כבר מראש יודעים... וכך נהיים יותר חסרי אונים, ויותר כועסים.


ואנחנו, כחברה, לא מוכנים לאהוב גם כעס. לא למדנו מעולם כשמישהו כועס, להקשיב. לזהות את הצורך שמנסה להתבטא מבפנים.


כי כעס יש בו אנרגיה של האשמה. וכשמאשימים אותנו, אנחנו מיד מתגוננים.

זה מנגנון אנושי - לא הכי חכם, האמת - כי לפעמים יש משהו, שאנחנו פשוט צריכים לשמוע. משהו שאנחנו לא רואים.


והטרגדיה של האנשים הכועסים, היא שמראש הם כועסים כי הם רואים. רואים במדויק איפה אנחנו טועים לעצמנו – ובסוף הם אלו שמשלמים את המחיר.


פשוט, כי הם מומחים; הם כבר אכלו כל כך הרבה קש מכולם, שהם למדו בדיוק להבחין - מתי הם לא מקבלים את מה שהם צריכים, בגלל הטעויות של האדם השני.


אותו אדם שעכשיו אומר להם "בגלל שאתם מביעים עצמכם בדרך הזו, אני לא מוכן להקשיב".

ושוב הם נהיים חסרי אונים. ושוב כועסים.


וככל שהמנגינה חוזרת, הם מתחילים להאמין – שהכעס שלהם הוא לא בסדר. שהמישהו שהם, עצם מהותם, הוא לא בסדר כי "יש לו כעסים". ואז הם מתחילים לכעוס על עצמם.


והנה לכם מנגנון מושלם; בו האמונה שאיני ראוי לאהבה, יצרה מנגנון, שאינו ראוי לאהבה בעיני. וכמובן בעיני העולם.


הדפוס מקיים את עצמו, רק שעכשיו הם מנסים גם להדחיק את הצרכים שלהם.

כי הם למדו שעצם הצורך שלהם הוא מסוכן.


ורק אז זה נהיה מעגל – בו הם כבר מתחילים לכעוס על כל דבר. בו כל דבר קטן, הופך לטירוף-חושי, והם יורקים רשף, ורעל, ומקלקלים ומתנצלים.


טירוף-חושי של ילד-מבוגר שנמאס לו, שאין מקום למי שהוא בעולם. אפילו אם מי שהוא, הוא בכלל נוראי (לכאורה) – מי יכול לחיות כשאין מקום למי שהוא בעולם?


וכך ממשיך המעגל, של הכוח העצום בעולם – רצון-העצמי, שאינו מובע, עד שמתפוצץ ושורף את כולם.


וככל שהדבר ממשיך, כך הסביבה מפתחת על אותו ילד-מבוגר-כועס תגית. ומיד כשהוא רוצה משהו, מנגנוני ההגנה של הצד השני מתקשחים.

והוא מתויג, ולא מוקשב - לא זוכה להקשבה.

ומורחק, כי הוא היה "רע".

ועוד יותר הצורך נכשל להתגשם, והרצון לא מוצא מקום בעולם.


וכמה מילים על להצטרך, ועל צרכים שלנו מאנשים אחרים;

יש אמונה כזו, שאומרת שאדם אמור לספק את צרכיו ולא להזדקק לדבר.

זו טעות.

ראשית, אנחנו זקוקים להורים שיולידו אותנו. שניים במספר. אנחנו צריכים מהם כל ילדותנו – כל כך הרבה דברים, לא צריך באמת להכביר על זה מילים.

כדי להתרבות, אנו צריכים מישהו מהמין-השני. כדי לפעול נכון בעולם, אנו זקוקים לידע - וגם אם נגדל ביער, לבד, אז נשאב אותו מבעלי החיים.

אף אדם לא חי בוואקום.

ובזוגיות, או במשפחה, או במשרד – הדרכים בהן הזולת פועל, משפיעות על חיינו ישירות. ולפעמים, אנחנו צריכים שהוא יפסיק.


ובעוד איננו רוצים ליצור מערכת-יחסית של כיפוף-הדדי, אנחנו כן רוצים לראות מתי אנחנו משפיעים על הזולת בטעויותינו, מבלי משים.


ולכן עלינו ללמוד להקשיב. גם כשזה קשה.


כי האדם הכועס, הוא אדם שצריך משהו מאיתנו. שבאיזושהי דרך, אפילו זמנית, הצרכים שלו כרגע תלויים בנו.


לא תמיד מה שהוא מבקש הוא אכן בידינו לתת. או שבאמת הוא צריך אותו מאיתנו.

אבל אם יש דבר שנוכל להעניק לו, זה את ההסכמה לברר; מעבר לכעס – מה בעצם הוא מבקש מאיתנו?


ואת החמלה, לא לכעוס על הכועס - כי בראשיתו, הוא למד, שאינו ראוי לאהבה.


ולכן, אם נוכל להקשיב, במקום להתנגד, אם נצליח להפתח אליו – במקום להיסגר, נוכל לתת לו את הדבר האחד שמעולם לא קיבל.


ובכך נהפוך לחלק מהפתרון, ולא מהבעיה.

כי כשאותו אדם ידע שהוא מוקשב, לא יצטרך לכעוס, ויוכל פשוט לבקש. וכשיוכל לסמוך עלינו שאם הוא צודק - הוא יקבל, הוא יסמוך עלינו גם כשנסרב.


ואם אי פעם חוויתם הכרת תודה גדולה ואמיתית, היא היתה מאדם שבפעולותיכם, הוצאתם אותו מהחוויה, שאינו ראוי לאהבה.