בחיים, כל הזמן אומרים לנו שאנחנו צריכים למהר. ולא רק שכך - אלא שאם לא נמהר, יקרה משהו לא טוב.
לוחצים עלינו להתחיל מהר עם התואר, כי אחרת נתחיל עם העבודה "נורא מאוחר". לוחצים עלינו להתחתן מוקדם, כי אחרת אולי כבר לא נמצא... לוחצים עלינו לעשות כבר ילדים כי אחרת נהיה "הורים מבוגרים", או שלא יהיה לנו כוח - או שאם יהיו לנו קושי, לא יהיה לנו זמן לתקן.
וזה לא משנה אם אנחנו לא יודעים עדיין מי נרצה להיות, מה מתאים לנו - או לא מוכנים להורות. העיקר לעשות כבר.
ומי שמגיע לקו הסיום מהר - "כל הכבוד!" ולמשימה הבאה, כמובן...
וזה מתחיל עוד קודם - למשל בבקרים לחוצים, שלא נאחר (חס וחלילה!) לגן. או לבית הספר...
ותענו לי בטוח שזה חשוב לדעת לעמוד במסגרת - וזה נכון. אבל בואו נתבונן רגע, על כך שהמסגרת הזו, שמלמדים אותנו לעמוד בה - היא בדיוק אותה מסגרת של לחץ.
בגיל 14 אנחנו כבר בלחץ להצליח במבחן -
כי החטיבה משליכה לתיכון, והתיכון משליך לתואר - והתואר משליך לכל החיים!
דמיינו לכם רגע ילד או ילדה בני 14,
רק כדי להבין כמה זה קשוח לשים עליהם את האחריות הזו. וכמה חרדה זה יוצר...
ובעצם, אם נתבונן עוד רגע,
המסגרת הזו מלמדת אותנו לחיות חיים של חרדה-לעתיד, שגורמת לנו לוותר על משהו בהווה.
וההווה הוא החיים.
מישהו נהנה פעם בעתיד? כמובן שלא, אבל הרבה אנשים הסתכלו אחורה והתחרטו שלא נהנו מספיק.
מלמדים אותנו לפחד, אנשים שלימדו גם אותם לפחד. לעשות החלטות לא-בשלות, שבמהשך בהחלט ייתכן שנתחרט עליהן - ובלבד שנעבור לשלב היישום.
ובעיקר מלמדים אותנו שאם נהיה רגועים, נסתכל ונביט לאן אנחנו רוצים להגיע, ונפעל בקצב שעומד בקנה אחד עם הפנימיות שלנו - אנחנו עשויים להיכשל בחיים.
ובואו לרגע רק נתבונן על העובדה,
שאנחנו לא באמת יכולים לדעת שזה נכון. לכל הפחות כי מעולם לא בדקנו.
אין לנו מושג מה היה מאחורי דלת מס' 2.
אנחנו כן יודעים שהרבה אנשים נקלעים למקצוע שהם לא אוהבים, לזוגיות שלא מתאימה להם, להורות כשהם עוד לא מוכנים כלכלית או נפשית - ומשלמים מחיר.
כן, הכל מסתדר בסוף. מי שעושה לעצמו, עושה לעצמו כך או כך. אבל מה עם המחיר?
והאם אנחנו רוצים באמת "להגיע לגיל 70 עם פנסיה ונכדים" - או שהתמונה הזו, וכל חברותיה שמסמלות הצלחה - הן רק תמונות שעשויות לייצג את מה שאנחנו באמת רוצים?
חיים טובים.
זה מה שאנחנו רוצים באמת. ולכל אדם את הדרך שלו להגיע לשם.
וזה מה שכל המהירות הזו מנסה לייצר.
אבל בעת ובעונה שהיא מנסה לייצר חיים טובים - היא גם כל הזמן שמה אותם בעתיד.
ומלמדת אותנו שבשביל להגיע לשם, צריך לוותר בהווה.
והעולם מלא בכל מיני סוגים של אנשים; גם כאלו שלא לימדו אותם למהר, וגם כאלו שהצליחו גם למהר וגם לחיות חיים טובים, גם כאלו שלא מיהרו, ולא הצליחו - האם אנחנו יכולים לדעת אם זה היה משתנה לו היו ממהרים?
וגם כאלו שמיהרו וזה מה שהכשיל אותם כל פעם מחדש.
אנחנו לא יכולים לדעת אם הלחץ ישרת אותנו, כמו שאנחנו לא יכולים לדעת מה יביא אף צעד שאנחנו לוקחים בחיים.
במקסימום, זה נותן לנו הסתברות; למשל שאם נלמד מקצוע מסויים, סביר שלא יהיה חסר לנו כסף.
אם נוציא את כל הסכף הזה על פסיכולוג או גירושים מכוערים? מי יודע... אם תיהרס לנו הבריאות? אם תהיה תקופת שפל בענף ההייטק, או הבנייה, או שניפול בכל דרך אחרת? איננו יודעים.
אז אנחנו מנסים לבטח את עצמנו בכל הכיוונים, קושרים רצועות בטחון בכל מקום, ובסוף - הן לא מאפשרות לנו לזוז.
וככך זה גורם לנו בסוף להרגיש - כלואים וממהרים. או מדחיקים את ה"כשלונות" שלנו בלעמוד ביעדים.
יש בחור מקסים שמגיב לי תמיד לפוסטים,
שמכעיס אותו שאני מדברת על האידיאל - על איך שכדאי להיות, בזמן שלא כך אנחנו מרגישים.
זה ברור שלדעת זה לא מספיק. כמו שזה ברור שבסוף, כדי להוציא מעצמנו את כל הדפוסים האלו שלמדנו, צריך לעשות מעשה.
ושהמעשה הוא לא מספק אם הוא בנוי רק על ההבנה -
כי אז הדפוס ממשיך להתקיים בתוכנו, ומה שנוצר הוא שאנחנו כל הזמן צריכים להילחם בו מבפנים.
וזה ברור שמה שבאמת צריך לעשות זה לגשת מתישהו לטיפול ולהיעזר -
כמו שזה ברור שלא כולם ילכו לעשות את זה,
בדיוק בגלל שהם עסוקים בלמהר להשלים חסרים מדומיינים.
אבל מה שכולנו יכולים לעשות, זה לשים לב;
שאנחנו לא באמת יודעים שזה ישנה משהו אם נמהר. שאנחנו לא באמת יודעים מה תהיה התוצאה של אף צעד שנעשה בחיים. ושהרבה צעדים שנראים חכמים, עשויים גם לא לעבוד *לנו*.
ושיש דבר שאנחנו כן יודעים; מה נובע מאיתנו ברגע הזה.
האם אנחנו מרגישים דחיפות פנימית לקדם את העסק עכשיו? או ללכת לים? או רגע לטפל במשהו שכבר הרבה זמן מחכה...
האם אנחנו מרגישים מוכנים לעשות את הצעד שאנחנו עומדים לעשות? או שאנחנו מרגישים צורך לא מוסבר לחכות?
אנחנו יכולים להיות כנים עם עצמנו.
אנחנו יכולים להתבונן על אנשים שכן חיים בקצב וברצון האמיתי שלהם,
ולראות כמה שמחה והצלחה זה מביא להם.
ואנחנו יכולים להתנסות; לנסות בנקודות הקטנות, להקשיב לרצון במקום לשכל. ולראות מה זה מביא...
אנחנו יכולים לפחות לבדוק, מה יש מאחורי הדלת השנייה, זו שאנחנו רוצים לפתוח, אבל מפחדים.
זו שעדיין יכול להיות שהיא בעצם מביאה למציאות יותר טובה.
והאמת היא שבכל דרך שניקח יהיה קושי, לצד יופי - זה הטבע של החיים בכל מקרה.
אנחנו יכולים רק לבחור אם נוסיף לקושי הזה הליכה נגד עצמנו, וויתור על עצמנו, או על הרגע הזה.
ובשביל זה עלינו קודם כל לשים לב; אנחנו לא באמת יודעים מה עומד מאחורי אף דלת -
אנחנו רק יודעים מה אנחנו רוצים לבחור 3>